מאירי על פסחים מ״ט

1 המשנה הששית ויתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמנן ר' אליעזר בר' צדוק אומר התרומה מלפני השבת וחולין בזמנן אמר הר"ם והלכה כר' אליעזר ב"ר צדוק:

2 אמר המאירי ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמנם ר' אלעזר בר' צדוק אומר חולין בזמנן והלכה כר' אלעזר בר' צדוק וכבר ביארנוה בכדי צרכה בפרק ראשון ואף היא לא נתחדש עליה בגמרא דבר:

3 המשנה השביעית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר ההולך לשחוט את הפסח ולמול את בנו ולאכול סעודת ארוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הנהר מיד הדליקה מיד המפלת יבטל בלבו לשבות שביתת הרשות יחזור מיד וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה עד כמה הן חוזרין ר' מאיר אומר זה וזה בכביצה ור' יהודה אומ' זה וזה בכזית וחכמים אומרים בשר קדש בכזית וחמץ בכביצה אמר הר"ם ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפירוש רחב בראש מסכת טהרות כך לא יחזור אלא על כביצה ור' יהודה כמו שהאוכל מבשר קדש ומן החמץ כזית לוקה כך יחזור אפי' על כזית ונתנו חכמים מדרגה בין בשר קדש ובין החמץ לפי שהוא חולין והלכה כחכמים:

4 אמר המאירי ההולך בארבעה עשר לשחוט את פסחו ולמול את בנו יש מפרשים ולמול דוקא ר"ל שהולך לעשות מילה ופסח ואין יכול לאחר זמן המילה מפני שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו מלאכול פסחו ולמדנו מדבריהם שאם היה הולך למול את בנו לבד אין הדין כן הואיל ואפשר לו לאחרה ומ"מ אנו מפרשים בה לשחוט את פסחו או למול את בנו שמ"מ הולך הוא לדבר מצוה וכל שהמצוה מוטלת עליו אין אומרין לו לאחרה שהרי אף סעודת אירוסין יכול היה לאחרה וכן עיקר ובשאלתות שאלו אי משום מילה לחוד תיפוק לי' משום פסח שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבתו ופירשוה בזמן הזה או אף בזמן הפסח וכגון שהיו עיניו של תינוק כואבות שלא היה ראוי למולו ושחט את פסחו ונתרפא והוא בא למולו כדי לקיים מצות מילה בזמנה וזה שתפשה בכאב העינים ולא בחולי אחר מפני שכאב העינים כל שעבר הכאב אין צריך עוד להשהותו:

5 ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו שהיה מנהגם בשעה שהחתן הולך לקדש את הארוסה עושין לו סעודה בבית חמיו ואח"כ לזמן אחר חוזר לו שם עם סבלונות ועושין לו סעודה אחרת ופי' בגמ' שאף סעודה זו השניה בכלל אלו השנויות במשנתנו שכל שהוא נעשה לחיבת אירוסין מצוה היא והוא שאמרו בתלמוד המערב בא וראה כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שיש בהם כרת פסח ומילה:

6 ואמר שאם היה עושה אחת מכל אלו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יעשה שכל שיכול לקיים את שתיהן יש לו להשתדל בכך ואם לאו הואיל וביעור חמץ דרבנן אע"פ שקצת מצות אלו דרבנן יבטל בלבו וילך למצותו ואינו מעביר עליהם וקודם איסורו הוא שאם לאחר איסורו הרי אינו ברשותו לבטלו ואינו יכול לשחוט את הפסח וחמץ קיים ועל כל פנים צריך לחזור וממה שאמר ונזכר שיש לו חמץ ולא אמר ונזכר שלא בדק משמע שאין מחמירין עליו כל כך אלא כשיודע כן בודאי הא כל שבספק אף במקום שהות אין מחייבין אותו לחזור:

7 היה הולך להציל מן הגויים שהיו רודפים אחר אחד או אחר רבים אם על עסקי ממון אם על עסקי נפשות או מן הנהר או מן הדליקה אפילו היה לו שהות לחזור לביתו ולילך שם לא יחזור אלא יבטל בלבו וילך להציל שאין משהין על הסכנות ואפילו עברה שעת ביטול יעבור בבל יראה ולא יחזור שכל אלו חשש נפשות יש ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:

8 לשבות שביתת הרשות ר"ל שהיה הולך לערב עירובי תחומין כדי לילך למחר ארבעת אלפים אמה לאותו צד ולא היה מכוין בהליכה זו לשום מצוה יחזור מיד ויבער הא אם כונתו למצוה כגון לילך לבית המדרש או לבית האבל או לבית חתנים או להקביל פני רבו או פני חכם הרי זה כדין שאר המצות הנזכרות למעלה ואם אין לו שהות יבטל בלבו וזו לא נשנית כהלכה שהרי לענין פסק לא הוצרכה שהרי אין מערבין עירובין תחומין אלא לדבר מצוה ואם עירב לדבר הרשות אינו עירוב ואע"פ שבקצת ספרי גדולי המחברים נמצא שאם עירב הוי עירוב כבר נתברר שטעות סופר היה ומ"מ בתוספות פירשוה בשיש שם סרך מצוה כגון לשמוח בפסח בבית אוהביו וקרוביו ודברים רחוקים הם:

9 כך הוא ענין ביאור משנה זו וכולה הלכה היא:

10 ונתגלגל מזה לדבר אחר הדומה במי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ר"ל מאותה שאוכלה בירושלים והם שלמים וכיוצא בהם ונפסלו ביוצא בחוץ למחיצת החומה שהרי נאכלים הם בכל העיר וכל שנפסל ביוצא טעון שריפה וכל שטעון שריפה בקדשים נשרף במקום קדוש דכתיב בקדש באש תשרף כל שנפסל תהא שריפתו בקדש וכן היו שורפין אותו בעצי המערכה ואפי' רצה אחד לשרוף בעצמו אין שומעין לו שלא לבייש את מי שאין לו ואמר שאם עבר צופים והוא כפר קטן שממנו רואין את ירושלים אין מטריחין אותו לחזור ולשרפו לפני הבירה ר"ל בעזרה מעצי המערכה ויתבאר במקום אחר שזה נאמר על אורח שאין לו שם בית אבל אם הוא בביתו בירושלים שורפו בביתו:

11 ועד כמה הם חוזרים ר' מאיר אומר זה וזה ר"ל בין בחמץ בין בבשר קדש בכביצה חזרתו כטומאתו וטומאת אוכלין בכביצה ר' יהודה אומר בכזית חזרתו כאיסור אכילתו וחכמים מכריעים ואומרים בשר קדש בכזית משום מעלת קדשים אבל חמץ בכביצה וכן הלכה:

12 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

13 כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה ויש סעודת אירוסין שאינה של מצוה כגון בת תלמיד חכם לעם הארץ או בת כהן אע"פ שאינו תלמיד חכם לישראל עם הארץ ודרך הערה נבאו בהם שאין זיווגם עולה יפה או קוברה או קוברתו קודם זמן או גרושה או זרע אין לה ומ"מ בת כהן לישראל תלמיד חכם הדבר נאה ומתקבל שהכהנים סתמם משתדלים בעסקי שמים ובעניני הוראה ובנותיהם יודעות בטיב תלמידי חכמים ועל זה אמרו הרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרן שהרי נאמר עליהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכבר אמר החכם היושר הכנת העושר:

14 תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום לסוף מחריב את ביתו מפני שמרגיל עצמו באותם התענוגים ואין לו פנאי להתעסק ולהתעשר עד שיהא בידו להרגילם בביתו והולך לו לכאן ולכאן על משענת כבוד תורה וכדכתיב אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וגו' לכן עתה יגלו בראש גולים ונמצא מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו בחייו ומייתם את גוזליו בחיי האב ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות עליו ודבריו אינם נשמעים ונמצא מחלל שם שמים ושם אביו שגדלו ושם רבו שלמדו תורה וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות שמתוך מעלתו רוע הנהגתו מפורסמת ביותר ואינה משתכחת ובפרק ארבע מיתות נ"ב ב' אמרו למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב ספר עמו דומה לו לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס שכיון שנשבר שוב אין לו תקנה:

15 לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם אפילו הוצרך למכור לדבר זה כל מה שיש לו יעשה שאם מת או גולה מובטח לו שבניו ת"ח ואל ישא בת ע"ה שאם מת או גולה בניו עמי הארץ וכן ישתדל כמה שיוכל וישיא בתו לתלמיד חכם משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל ואל ישיא בתו לעם הארץ ולא ישא בת עם הארץ משל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור ואין מתקבל ואם לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור המפורסמים במעלה ומוכתרים במדות לא מצא מהם או שאי אפשר לו ישא בת ראשי כנסיות שאף הם על כל פנים בעלי מדות הם ומוכתרים בקצת מעלות לא מצא מהם או שאי אפשר לו ישא בת גבאי צדקה לא מצא מהם ישא בת מלמדי תינוקות ובשום פנים לא ישא בת עם הארץ שהם שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהם הוא אומר ארור שוכב עם בהמה:

16 עם הארץ במקום שאין גדול ממנו עמו אסור לאכול בשר שכמה ספקות מזדמנות בשחיטה ובטרפות ובמליחת בשר ובתערובות אוכלין והוא אינו יודע דרך צחות אמרו זאת תורת הבהמה כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר ושאינו עוסק בתורה אינו אוכל בשר:

17 עם הארץ פעמים שמותר לנחרו אף ביום הכפורים שחל להיות בשבת שהרי אינו יודע טיבן של מצות ודרכי הדתות ונמשך אחר טבעו כבהמה ופעמים שימצאוהו רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורשה ויהא מותר להרגו אף בשבת כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שאף בחכם שאירע לו כן עושין לו כן מ"מ אין ספק עליו בדברים אלו חס ושלום ומ"מ יש מפרשים מתוך כך עם הארץ אף כשנראהו בדרך עם איזו ערוה חושדין אותו שבדעתו לאנוס ודנין אותו במחשבתנו כאותם שמותר להרגם ולא נאמרה לעשות בו מעשה שאין הורגין על האומד אלא שמותר להחזיקו בכך וראוי ליתן לב על כך ודרך צחות והפלגת דברים אמרו בה רבי אמור לשחטו ואמר להם זה טעון ברכה וזה אין טעון ברכה וזה כולו דרך צחות שאף השוחטו אף לכוונת אכילה אין בו ברכה אין זה מברך אלא מנאץ ואע"פ שאין לאו באכילת בשר מהלכי שתים מ"מ איסור יש בו כמו שהתבאר במקומו וכן אמרו מותר לקרעו כדג כלומר אף במיתה מנוולת ומה שאמרו מגבו כלומר הכאה שלא תהא בה רפואה וכמו שאמרו קרעו כדג מגבו מטמא באהל אע"פ שמפרפר ואסור להתלוות עמו בדרך מחשד שפיכות דמים על חיי עצמו לא חס על חיי חברו לא כל שכן:

18 כל המשיא בתו לעם הארץ כאלו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בשת אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בשת ומ"מ עם הארץ שאינו מלוכלך במדות צריכים אנו להזהר שלא לביישו דרך הפלגה אמרו כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו כלומר שאף היא היתה ראויה לו שנאמר מורשה קהלת יעקב ר"ל ההמון אל תקרי מורשה אלא מאורשה כלומר שהיא ארוסה של עם הארץ גם כן אלא שלא נכנסה עמו לחופה:

19 מ"מ תלמיד חכם צריך לו להזהר ולהשמר ממנו ושלא לבטוח בו מפני שתכלית שנאה יש לו עליו מצד קנאתו כשרואה בפחיתותו ומכיר במעלת שכנגדו ונעשית בשרו חידודין חידודין בפירוש אמרו גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל ונשותיהם יותר מהם מפני שמדת הקנאה מתגברת בהם ושנה פירש ונעשה עם הארץ יותר מכלם מפני שיודע כמה נבזים עמי הארץ בעיניהם של תלמידי חכמים דרך צחות אמרו אמר ר' עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור שנושך נשיכה גדולה ושובר עצם עכשיו אני אומר מי יתן לי עם הארץ ואנשכנו ככלב ויש גורסין אף בזו כחמור ובמסכת שבת ס"ג א' אמרו אם תלמיד חכם נחש הוא חגרהו על מתניך אם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו:

20 ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ר"ל שאין מזמנין אותו לעדות לשום דבר ואין מקבלין ממנו עדות ר"ל אם נזדמן לשם מאליו נראה מפני שמן הסתם חושדין אותו על השבועה ועל הגזל ודנין אותו פסול לעדות לגמרי וקשה לפרש אחר שאין מקבלין ממנו עדות כלל מה הוצרך לומר שאין מוסרין לו כלומר שאין מזמנין אותו להעיד ונראה לי שאין מוסרין לו עדות על קבלת עדות נאמר שאין מצרפין אותו להיותו נמנה עם שלשה לקבל עדות אחרים אע"פ שאין אחד מצוי לחטוא בפני שנים שמאחר שאין עדותו עדות אף קבלת עדותו אינה קבלה ואין מגלין לו את הסוד שמחזיקין אותו כהולך רכיל מגלה סוד ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים מפני שחשוד על הגזל ועל הגניבה ומטעם זה גם כן אין מוסרין לו קופה של צדקה והוא הדין שאין ממנין אותו פרנס על הצבור ובכלל זה היא ואין מתלוין עמו בדרך מפני שחשוד הוא על שפיכות דמים ועל העריות ומ"מ מכריזין על אבדתו זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל לה וכתיב יכין וצדיק ילבש ואין הלכה כדברי האומר אין מכריזין על אבדתו:

21 ולענין ביאור מיהא לא הכרזה ממש היא שאם יודע של מי היא אין מקום להכרזה ושמא תאמר שאם הכרזנו ונודע שהיא של עם הארץ אין מחזירין אותה חס ושלום שזו ודאי לא חלקו בה אלא פירושו אין מחזרין על הצלת אבדתו שאם ראה חמורו תועה והוא מכיר שהוא של עם הארץ אינו חייב לחזר אחריה ולשון הכרזה בכאן הוא שאינו הומה עליה להשמיע קולו להשתדל בחזרתה ומ"מ הלכה שחייב הוא לחזר אחריה כמו שכתבנו:

22 עם הארץ זה שהזכרנו ענינו שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא במצות ולא בדרך ארץ ומתוך כך חושדים אותו על כל הדברים על הדרך שהזכרנו ופסול לעדות לגמרי כמו שהתבאר בסוף ראשון של קדושין והוא שאמרו שם כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ואמר ר' יוחנן ופסול לעדות ומ"מ יש כת אחרת של עמי הארץ שאינם לא במקרא ולא במשנה אלא שמ"מ עוסקים ביישובו של עולם וישנם במצות ובדרך ארץ וכת זו חומלין עליה ודנין אותה כישראל גמור לכל הדברים כשאר העם ואין חושדין אותם בשום דבר ומקבלין עדותן לכתחילה ומשום איבה וכן שאר הדברים ועל זו אמרו במסכת חגיגה כ"ב א' כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כר' יוסי שהוא חושש לאיבה כמו שהוזכר שם זהו דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים סוברים שזו של חגיגה חולקת עם זו של פסחים שר' יוסי חושש לאיבה ומתיר לכתחילה וכאן לא חששו לאיבה וזו שנאמרה כאן לכתחילה נאמרה ומ"מ שתיהן בישנן בדרך ארץ ובמצות הם שנויות ואע"פ כן לדעת סוגיא זו לכתחילה לא וכן אין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים ועל קופה של צדקה שמתוך טרחו ועמלו יורה היתר לעצמו ואין מתלוין עמו בדרך שאינו יודע חומר שפיכת דמים וסבור שאין העמידה על דם רעהו קרויה שפיכות דמים הואיל ואינו עושה וכן בעדות לכתחילה לא שאינו יודע בהלכות עדות ואף הם מודים שכל שאינו אף במצות ודרך ארץ פסול הוא לעדות אף בדיעבד וכמו שהוזכרה בראשון של קדושין בהדיא כמו שביארנו שם ועיקר הדברים כדעת ראשון ודבר למד מענינו שהרי זו שאמרו מותר לנחרו ומותר לקרעו בלי ספק בשאינו במצות ובדרך ארץ היא אמורה:

23 שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן ואינם רשאין ליחלק ושיעור אכילה המחייבת לכך בכזית ואע"פ שכתוב ואכלת ושבעת וברכת לא נאמרה אלא על השתיה וכמו שאמרו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילת כזית קרויה אכילה ואין אנו אחראין לאכילת שובע וכבר ביארנוה במקומה במסכת ברכות וכן ביארנו שעל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת ועל שמועות טובות מברך הטוב והמטיב:

24 ונשלם הפרק תהלה לאל: